בפני ערר על החלטות בית משפט השלום בקריות (להלן:"בית משפט השלום"), אשר ניתנו ביום 03/02/11 על ידי כבוד השופטת הבכירה רמה לאופר– חסון בתיק מ"י 5808-02-11  ובתיק  מ"י 5852-02-11.

המשיבים נעצרו ביום 02/02/11 בחשד לביצוע עבירות של התנהגות פרועה במקום ציבורי, לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. בנוסף נשחד משיב 1 בביצוע עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין.

בבקשה להוצאת צו מעצר שהוגשה לבית משפט השלום, נטען כי ביום 2/2/11, בעת שצפו המשיבים במשחק כדורגל בקרית אתא התפרעו ביציע והפריעו לשוטרים במילוי תפקידם תוך דחיפתם על מנת למנוע עיכובם.

העוררת, ביקשה לשחרר את המשיבים ממעצר בתנאים הכוללים, בין היתר, הרחקתם ממגרשי כדורגל למשך 6 חודשים.

בית משפט השלום החליט לשחרר את המשיבים בתנאים, הכוללים הרחקתם ממגרשי כדורגל למשך 15 ימים, מעצר בית מלא עד ליום 06/02/11, וכן חתימת המשיבים על התחייבות עצמית בסך של 3,000 ₪ להבטחת התנאי הנ"ל.

הערר שבפני מופנה כנגד החלטת בית משפט השלום שהורה על הרחקת המשיבים ממגרשי כדורגל למשך 15 ימים בלבד.

לטענת העוררת, בית המשפט השלום לא נתן משקל ראוי לנסיבות האירוע והתעלם מהאמור בסעיף 18 לחוק איסור האלימות בספורט תשס"ח-2008 (להלן: "חוק איסור האלימות בספורט"), המקנה לבימ"ש הסמכות להרחיק אדם ממקום שמתקיים בו אירוע ספורט לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים וזאת כדי לשמור על שלום הציבור. לטענתה, בית משפט השלום לא נתן גם כן, משקל לעברם של המשיבים, אשר הורחקו בעבר ממגרשי כדורגל עקב התנהגותם הפסולה.

הסנגור סבור כי אין כל ממש בערר זה. החלטת בית משפט השלום מוצדקת ואין מקום להתערב בה. הסנגור העלה טענות נוספות ביחס לסמכות קצין משטרה להרחיק את המשיבים לתקופה ארוכה  יותר מזו שקבע בימ"ש שלום. הרחקה כזו תעניק לעוררת, לגישתו, את הזמן ואת האפשרות לסיים את החקירה ולבחון קיומן של ראיות לכאורה.

עוד טען, כי יש בידי המשיבים ראיות שיוצגו לעוררת, ראיות שיהיה בהן כדי להשליך על הראיות לכאורה הנטענות ע"י העוררת.

מכל מקום, המחוקק ביקש שבימ"ש יעשה שימוש בסמכותו בזהירות ובמידתיות וכי בימ"ש השלום ישם בהחלטתו תכלית זו.

אמנם הסנגור ניסה להסביר את הרקע לקריאות "אש אש אהובה תומר עולה באש", שהשמיעו המשיבים ביחס למנוחה תת ניצב אהובה תומר, כמי ששימשה כמפקדת מרחב חיפה במשטרת ישראל והייתה, בעודה בחיים, ממונה על שמירת הסדר הציבורי במשחקי כדורגל ובאירועי ספורט, והגם שגינה בטיעוניו, אמירות אלו, אומר מייד שאינני מקבל את הסבריו.

הדברים הנ"ל כשהם נאמרים על מי שמופקד על השמירה על הסדר הציבורי, מהווים קריאת תגר כנגד הסדר הציבורי ובוודאי חמורים ומעוררים חלחלה ושאט נפש כשהם נאמרים על מי שהקריב את נפשו במסגרת תפקידו לשמור על הסדר הציבורי ותוך ניסיונו להציל חיים. דברים אלו מגלים לטעמי, סגנון מכוער של אלימות מילולית שכידוע היא תחילתה של אלימות פיזית, אלימות שתוצאותיה מי ישורנו. אני דוחה בשתי ידיים הסברים אלו ומוקיע אותם בכל לשון של הוקעה. לדאבון הלב חוסר הרגישות וההתחשבות חצתה כל גבול, כך שלא ניתן להתעלם מאמירות אלו במשחקי כדורגל בבואנו ליישם את תכלית חוק איסור האלימות בספורט.

לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית משפט השלום, בחומר החקירה ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערר באופן חלקי.

הסעיפים הרלוונטיים לענייננו, הינם סעיפים 17 ו- 18 לחוק איסור אלימות בספורט אשר מקנים לבית משפט סמכות למתן צו הרחקה בהתקיים תנאים מסויימים.

סעיף 17 לחוק איסור אלימות בספורט קובע כי:

"לבקשת תובע, רשאי בית המשפט לתת לאדם צו הרחקה או הגבלה כאמור בסעיף 18, אם ראה כי התקיים אחד מאלה:

(1)      האדם התנהג באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט, או שקיים לגביו חשד סביר שעבר עבירה הקשורה לספורט, או לא ציית להוראות שוטר או סדרן לאירועי ספורט;

(2)     התנהגותו של האדם במהלך אירוע ספורט נותנת בסיס סביר לחשש כי הוא עלול להתנהג בעתיד באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט או להתבטא התבטאות גזענית".

בדברי ההסבר להצעת חוק איסור אלימות בספורט, בכל הקשור לסעיף 17, נאמרו הדברים הבאים:

"מוצע לקבוע כי ניתן יהיה להגיש בקשה למתן צו שיפוטי להרחקת אדם מאירועי ספורט או להטלת הגבלות על השתתפותו בהם... גם אם קיים חשד סביר שאדם זה עבר עבירה הקשורה לספורט כמפורט בתוספת לחוק המוצע, וכן כאשר התנהגותו נותנת בסיס לחשש שיתבטא התבטאות גזענית" (עמ' 270).

בית משפט השלום ציין בהחלטתו, כי מחומר החקירה עולה יסוד ראייתי לכאורי לחשד סביר כי החשוד ביצע את המעשים המיוחסים לו.

יובהר,  כי הרף הראייתי הנדרש בשלב זה הוא נמוך יחסית, וכל הנדרש על פי החוק הוא קיום חשד סביר.

עיינתי בחומר החקירה והתרשמתי כי קיים חשד סביר לכך שהמשיבים עברו עבירות הקשורות לספורט ולפיכך מתקיים האמור בסע' 17(1) לחוק איסור אלימות בספורט.

ראוי לציין כי מדו"ח הפעולה שערך אחד השוטרים עולה כי במהלך אירוע ספורט קראו המשיבים קריאות ביציע כגון "אש אש אהובה תומר עולה באש". כפי שציינתי קודם, יש לראות באמירות אלו, התבטאות שתכליתה לפגוע בסדר הציבורי ובוודאי יש בהן כדי לבטא את האטימות וחוסר הרגישות של אומרם בעתוי ובנסיבות בהן נאמרו ומהן ניתן ללמוד על רמת אלימותו ואופיו, כמדדים המבטאים התנהגות פרועה ואלימה במשחקי כדורגל. התבטאויות קשות ומעוררות מחלוקות ואשר פוגעות באדם שקשור או היה קשור למשחקי ספורט, בין אם הוא בחיים ובין אם הוא נפטר, אינן שונות מאמירות גזעניות שהפכו לחזיון נפרץ במקומותינו ולעיתים קיימת תחושה כי הותר כל רסן מצידם של מי שמתיימרים להיות חובבי ספורט ואוהדי קבוצות, ובדרך זו הגם שהתכוונו לברך את קבוצתם יצאו מקללים ואף לפעמים מזיקים לה.

על הצורך במיגור תופעה זו של אלימות במגרשי ספורט והתבטאויות גזעניות או התבטאויות לא הולמות, פוגעות, מכוערות ושיש בהן כדי לפגוע בסדר הציבורי, ראוי להביא את הדברים שנאמרו בדברי ההסבר להצעת חוק איסור אלימות בספורט, שם  צויין כי:

"לשם התמודדות עם תופעה קשה זו, מוצע בהצעת החוק המתפרסמת בזה לקבוע בחוק נפרד הוראות לטיפול בנושא האלימות בספורט, הלקוחות מחוק הבטיחות, בהרחבת תחולתן לכלל ענפי הספורט, וכן לקבוע הוראות נוספות שתכליתן הגברת האכיפה וסיוע במיגור התופעה האמורה" (ראה דברי הסבר, הצעות חוק- הכנסת 224, כ"ד באדר התשס"ח, 31.3.08, בעמ' 266)

לטעמי, הוצאת צוי הרחקה לתקופות משמעותיות והגשת כתבי אישום ביחד עם צעדים חינוכיים והסברתיים יוכלו להביא לכך שהתופעה הפסולה הזו תעלם, ולא בכדי העניק המחוקק לבימ"ש סמכות רחבה, כאמור בסעיף 18 לחוק איסור אלימות בספורט הקובע כי:

"(א) בית משפט רשאי לתת צווים (בחוק זה – צו הרחקה או הגבלה), כמפורט להלן:

          (1)  צו האוסר על אדם לעשות את אלה, כולם או מקצתם:

          (א)  להיכנס למקום שבו מתקיים אירוע ספורט, באירוע ספורט מסוים;

(ב)     להיכנס למקום שבו מתקיים אירוע ספורט, לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים;

 (ג)     ....".

אין לקבל את טענת הסנגור שכביכול על העוררת לפעול תחילה על פי סמכות קצין משטרה ולהרחיק את המשיבים מאירועי ספורט ולטעמי היא רשאית לפנות ישירות לבימ"ש ולבקש החלטתו בהתחשב בנסיבות המקרה ובעיקר כשמדובר במי שהורחק בעבר. כך מורה סעיף 17 המקנה סמכות רחבה לבימ"ש למתן צו הרחקה לבקשת תובע.

בענייננו, המדובר בשני משיבים שהורחקו כבר בעבר ממגרשי כדורגל עקב התנהגותם האלימה והבלתי חוקית. כך עולה מ"רשימת המורחקים" של משטרת ישראל, לפיה צויין כי משיב 1 הורחק ביום 11.3.06 למשך 15 יום, בגין קטטה במגרש כדורגל. ראוי לציין כי לחובתו של משיב 1 שתי הרשעות בגין החזקת סמים לצריכה עצמית והעדר מן השרות שלא ברשות וכן רשומים לחובתו שלושה תיקים שנסגרו מסיבה של העדר ענין ציבורי, בגין עבירות של תגרה במקום ציבורי, התנהגות העלולה להפר שלום הציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

כמאל סעב 54678313

משיב 2 הורחק בעבר פעמיים, כך שביום 16.5.05 הורחק למשך 15 יום, בגין זריקת אבוקה במגרש כדורגל וביום 16.5.07 הורחק למשך 15 יום בשל כך שהיכה אוהד של קבוצת הפועל אשקלון.  במרשם הפלילי צויין, כי לחובתו נפתחו שלושה תיקים אשר נסגרו  מחוסר ראיות בגין עבירות של היזק לרכוש במזיד, שמוש פחזני באש או בחומר דליק, תקיפה וגרימת חבלה ממשית וחבלה במזיד ברכב.

המשיבים לא הפנימו את חומרת התנהלותם ואת חובתם המוסרית – חברתית להתנהל כאנשי תרבות וכאזרחים נרמטיביים הרואים בספורט חלק אנטגרלי ממרקם היחסים הבין אישיים, התרבותיים והחברתיים של כל חובב ספורט והציבור בכללותו וזאת מעבר לחובה המוטלת עליהם עפ"י דין.

הספורט מהווה חלק חשוב לחינוך שמחזק את הקשר התרבותי שבין הקבוצות וציבור אוהדיהן, על כן, ראוי שמי שלא למד את הלקח מכישלונו הראשון והסיק מסקנות לא נכונות מהגישה המקלה, ובעיקר כאשר הוא אינו מגלה בגרות, איפוק ויכולת שליטה עצמית, ינהג בו ביהמ"ש במידתיות ותוך איזון ראוי בין מכלול השיקולים תוך מתן עדיפות לצורך בשמירה על הסדר הציבורי וקיום המשחקים "ברוח ספורטיבית", אמירה שמבטאת את הסבלנות והסובלנות של השחקנים ובוודאי של האוהדים, בדרך של הרחקתו ממגרשי הספורט לתקופה הולמת.

על כן, ולאור האמור לעיל אני מחליט לקבל את הערר באופן חלקי ולהורות על הרחקתם של המשיבים ממגרשי הספורט וממשחקי ספורט, לתקופה של ארבעה חודשים.

5129371

54678313

תיק החקירה הוחזר לב"כ העוררת.

ניתנה היום, ‏יום רביעי ה' אדר א תשע"א, 09 פברואר 2011, במעמד  נציג העוררת מפקח דוד כהן, המשיבים בעצמם וב"כ עו"ד יערה רשף ממשרדו של עו"ד חימי.