שאלת הפיקוח על כלי יריה - מבט שונה

פרי נובוטני *

 

בכל כמה חודשים, עולה שוב לדיון שאלת הפיקוח על כלי יריה, בדרך כלל על רקע רצח נורא או טבח

מזעזע אבל בוצע תוך שימוש בכלי יריה.

 

באופן לא מפתיע, כל צד מתבצר )פעם נוספת( בעמדותיו: המתנגדים לנשק טוענים כי רק צמצום

משמעותי במספר כלי היריה הנגישים לציבור ימנע את הטבח הבא ויצמצם את כמות הנפגעים מכלי

יריה בחברה ומביאים לראיה את העובדה שלאחר חקיקת חוקי נשק מחמירים באנגליה ואוסטרליה,

לא התרחשו שם אירועי טבח נוספים ואילו התומכים בזכות לשאת נשק מציגים פעם נוספת את

עמדתם ההפוכה, לפיה הפיקוח על כלי יריה במילא לא אפקטיבי כנגד עבריינים ומחבלים והשפעתו

תהיה במילא רק על אזרחים שומרי חוק.

 

ברשימה זו ננסה להביט על נושא שנוי במחלוקת זה מנקודת מבט שונה תוך אזכור נתונים שלעיתים

נדמה כי לשני הצדדים נח לא להזכיר. ננסה גם להגיע למסקנות שונות מאלו המקובלות כיום.

 

הדיון בשאלת הפיקוח על כלי יריה הוא מטבעו דיון טעון ויצרי. כל אחד מהצדדים לדיון משוכנע כי

עמדתו נכונה באופן מוחלט והוא כלל אינו מבין כיצד יכול הצד השני להחזיק בגישה הפוכה. אלא

שבפועל, כנראה שלצד טענות רלוונטיות, שני הצדדים גם טועים.

 

המתנגדים לנשיאת נשק חוטאים בכך שאינם מכירים בעובדה כי כלי יריה הם בסה"כ כלי, מכשיר,

חפץ. אין להם רצון או דעה משלהם והשימוש בהם תלוי לחלוטין ברצונו של האוחז בהם אשר

ברצותו, יעשה בהם שימוש למטרות מזעזעות וברצותו, יעשה ההפך.

 

הם "שוכחים" לציין כי העדרם של כלי יריה לא מנע מעולם מאנשים בעלי כוונות רעות למצוא דרכים

מלפגוע בבני מינם באמצעים שונים, לרבות חפצים נפוצים ומקובלים וכי גם מסעות הרג נוראיים ניתן

להוציא לפועל בעזרת אמצעים שכיחים כגון כלי תחבורה.

 

אולם גם התומכים בזכות לשאת נשק בוחרים שלא להכיר בחלק מן העובדות הסובבות את העיסוק

בכלי יריה. הם בוחרים, למשל, להתעלם מהעובדה כי מטבעם, כלי יריה מאפשרים לפגוע באנשים

בצורה קלה ויעילה למדי ומכך שכאשר קיימים פחות כלי יריה במרחב הציבורי, הם הופכים לקשים

יותר להשגה לגורמים עברייניים.

 

אם ניקח כדוגמא את מעשה הטבח האחרון בבית הספר בפלורידה, אשר לפי פרסומים בתקשורת

בוצע בעזרת כלי יריה שנרכש כחוק, ניתן להדגים כך את עמדות הצדדים:

 

המתנגדים לנשק יסבירו כי אילו לא ניתן היה להשיג נשק, יכול הטבח היה להמנע או להצטצמם

באופן משמעותי. לגישתם, הקלות בה ניתן להשיג נשק הופכת אותו לנגיש יותר ואת האפשרות

הספונטנית לפגועבחפים מפשע לקלה ולקטלנית יותר.

 

התומכים בנשק יציגו, מטבע הדברים, גישה הפוכה: לגישתם, לעבריינים תמיד תהיה גישה לנשק, בין

אם מדובר בנשק גנוב, מוברח ובמיקרים מסוימים גם מאולתר ולכן לגישתם, דווקא העדר נשק בבית

הספר הוא שאיפשר את קרות האירוע. הם קוראים להצבת שומר חמוש בכניסה לכל בית ספר

ולחימוש המורים לצורך הגנה על התלמידים שכן לדבריהם אילו היה נשק בידי אחד המורים באירוע

האחרון )המורה לספורט, אשר לפי הפרסומים, ניסה להתנגד ליורה ומצא את מותו תוך כך, למשל(,

ייתכן והאירוע היה נמנע או מצטמצם משמעותית.

 

כאמור, שני הצדדים צודקים אולם הם גם טועים.

 

באנגליה ואוסטרליה חוקקו חוקים מחמירים מאוד בנושא כלי יריה לאחר מעשי טבח שבוצעו בעזרת

כלים אלו וכפי שנוהגים המתנגדים לנשק להדגיש, לא אירעו שם אירועים דומים במשך עשרות שנים

מאז.

 

בתגובה, יצביעו התומכים בנשיאת נשק על סטסיסטיקה לפיה כמות מעשי הרצח ואירועי הפשיעה

האלימה במדינות אלו לא פחת וזאת משום שהעבריינים, לגישתם, החליפו כלי יריה בכלי נשק

אחרים. עוד יצביעו התומכים בנשק על כך שבארצות הברית מלמדת הסטטיסטיקה כי במדינות בהן

נאסר על אזרחים לשאת נשק ממשיכות להתבצע בשיעורים גבוהים עבירות פליליות חמורות עם

נשק, יותר אפילו ממדינות בהן נשיאת נשק היא הנורמה )העיר שיקגו בעלת חוקים מחמירים מאוד

בנושא כלי יריה נושאת בתואר המפוקפק של "בירת מעשי הרצח של ארה"ב", למשל).

 

אולם דיון בשאלת הפיקוח על הנשק אינו יכול להתבצע באמצעות הכללות וכפי שנדגים, נדרשת

במסגרתו התייחסות למדינות ספציפיות ולתנאים שונים השוררים בהן. ננסה להדגים את הנושא על

ידי דיון )שטחי( במדינות המוזכרות לעיתים תכופות כדוגמא למודל של פיקוח או אי פיקוח על נשק:

אנגליה ואוסטרליה, ארצות הברית, צרפת ומדינות מקסיקו ומרכז אמריקה:

 

אנגליה ואוסטרליה הן מדינות מערביות שלוות ושתיהן, במידה מסוימת, מדינות המנותקות מיתר

העולם, דבר שכנראה משפיע על היכולת להבריח כלי יריה לגבולותיהן. במועד כתיבת שורות אלו,

מספר אירועי הטרור המתרחשים בשטחיהן קטן יחסית וכמות כלי היריה בהן, בין בידי כוחות הבטחון

ובין בידי האזרחים, קטן מאוד באופן יחסי )באנגליה, למשל, רק שוטרים מיחידות מיוחדות נושאים

כלי יריה(. לעובדה זו יש משמעות דרמטית משום שעל אף כי לא ניתן להתעלם מהטענה שהושמעה

לעיל, לפיה עבריינים ומחבלים יצליחו למצוא דרכים להשגת כלי יריה )חברת פרלמנט בריטית נרצחה

לאחרונה ביריות אקדח בלתי חוקי בידי אדם הלוקה בנפשו על אף המדיניות המחמירה שם(, אין ספק

גם כי כמות כלי היריה ואיכותם, תושפע מצמצום במספר כלי היריה מהם מגיעים כלי יריה בלתי

חוקיים אלו וכתוצאה מכך, כפי שנראה בהמשך, חוקי הביקוש וההיצע יסייעו לצמצם את הנשק מהם

)הקומיקאי האוסטרלי ג'ים ג'פריס אומר שבאוסטרליה עולה בשוק השחור רובה שעולה בארה"ב אלף

דולר, שלושים וארבע אלף דולר ואם יש לך שלושים וארבע אלף דולר, אתה לא צריך להיות עבריין...

ההופעה שלו שווה צפייה ונמצאת ב YouTube).

 

אולם משוואה זו שיפה למדינות כמו אנגליה ואוסטרליה לא יכולה להיות תקפה ביחס לארצות הברית,

למשל. בארה"ב, מצביעה הסטיסטיקה, מוחזקים כשלוש מאות מיליון כלי יריה בידי הציבור. מדובר

בשיא עולמי של החזקת כלי יריה ולזכותם של האמריקאים יש לומר כי ביחס אליו, נראה כי כמות

הנפגעים שם קטן באופן יחסי, על אף כי הוא עדיין גדול ונורא, בייחוד לנוכח העובדה כי רבים

מהנפגעים הם ילדים.

 

ולכן, פעולה דומה של צמצום מספר כלי היריה החוקיים בארה"ב לא צפויה, בניגוד למדינות שהוזכרו

קודם, להוביל לצמצום במספר כלי היריה אשר בידי גורמים עויינים, בוודאי לא מייד וזאת משום

שהשוק, כפי שנהוג לומר, "רווי" ולא יהיה קושי אמיתי להשיג כלי יריה בלתי חוקיים במשך שנים

רבות אחרי שיונהג הסדר כזה )אף אם אזרחי ארה"ב יצייתו לו, דבר שמוטל בספק).

 

כלומר, בניגוד, לאנגליה ואוסטרליה, בארה"ב לא צפויה קביעת מדיניות מחמירה בנושא כלי יריה

למנוע הגעתם של כלים אלו לגורמים עוינים, אלא ההפך: אזרחים שומרי חוק יישארו חסרי הגנה.

ולראיה, בארה"ב במדינות בהן מיושמת גישה שמרנית ביחס לכלי יריה ממשיכים עבריינים להשתמש

בנשק לביצוע עבירות פליליות חמורות, כלומר, האקדחים אשר הפכו את שיקגו לשיאנית מעשי רצח,

הגיעו אליה ממדינות בהן הפיקוח פחות הדוק).

 

עם זאת, אם עוסקים בניתוח הגון של המצב, יש לומר כי העדרם של כלי יריה בידי אזרחים, גם

בארצות הברית, צפוי להוביל לירידה במקרי התאונות וכנראה גם במקרי הרצח וההתאבדות משום

שעל אף כי הדבר שנוי במחלוקת, אין חולק כי כלי יריה מקלים על ביצוע מעשים מסוג זה.

 

 

אולם זה לא מסתיים העיסוק בארצות הברית:

 

בארה"ב "מושרשת" נשיאת נשק עמוק בתרבות האמריקאית וקיימים בה ארגונים הנלחמים על

"הזכות לשאת נשק" המחזיקים בהשפעה עצומה על הממסד הפוליטי בכל רמותיו. הרקע לכך נעוץ

בעובדה כי לנשק מיוחס הנצחון על העריצות הבריטית ששלטה במושבות האמריקאיות, דבר שהוביל

לעיגון הזכות לנשיאת נשק בחוקה האמריקאית. אבל בזאת לא תם תפקידו של כלי היריה בארצות

הברית וכפי שכל ילד שם יודע, כלי היריה הוא שאיפשר לאמריקאים "לכבוש את המערב" )כיבוש

ויישוב מערב צפון אמריקה שהייתה אז לא מיושבת( וגם כיום קיימים בארצות הברית אזורי ספר

רבים בהם, נוכח מרחקים גדולים, אפקטיביות גורמי אכיפת החוק נמוכה ואזרחים נדרשים להחזיק

בכלי יריה להגנתם )לעתים אף מדובר בחובה חוקית להחזיק כלי יריה בבית( וכלי יריה משמשים

אותם אף לצרכים לגיטמיים אחרים כמו צייד והשמדת מזיקים וזאת מבלי שהוזכר הספורט בכלי יריה

המפותח מאוד בארה"ב .

 

העובדה כי במדינות אחרות בעולם, בוודאי אנגליה ואוסטרליה שהוזכרו קודם, לא קיים מעמד דומה

לנשק ולשימוש בו, תרמה כנראה )לצד העובדה כי ברבות מהן קיים פחות נשק(, לכך שמקרי

השימוש הבלתי חוקי בנשק באותן מדינות נמוך ושונה מזה שבארה"ב.

 

צרפת: להבדיל מאנגליה וארצות הברית, בצרפת למשל, קיימת מדיניות מחמירה בנושא כלי יריה

אולם למרות שנראה כי ניתן להשיג בה כלי יריה בלתי חוקיים שמקורם בלחימה במדינות הבלקן )כך,

לפי הפרסומים, עשו מחבלי "תאטרון הבטלקן" למשל(, השימוש בכלי יריה בעבירות פליליות קטן

באופן יחסי. בנסיבות אלו, נראה כי מדיניות הנשק המחמירה דווקא בצרפת, משרתת היטב )נכון לעת

הזו( את אזרחי המדינה ו"התרת הרסן" בנושא שם צפויה דווקא להזיק יותר מאשר היא יכולה

להועיל .

 

מקסיקו ומדינות מרכז אמריקה הן מדינות המוזכרות דרך קבע בידי התומכים בנשיאת נשק כמודל

לכשלון הפיקוח על הנשק, שונות בתכלית מהמדינות שהוזכרו עד כה. במדינות אלו אחוז הפשיעה

החמושה, לרבות מקרי הרצח, מרקיעת שחקים על אף מדיניות מחמירה מאוד בנושא כלי יריה. ייתכן

כי מקור התופעה בבעיית משילות אשר הובילה לפשיעה נרחבת מחד, ולפניה לנשק כאמצעי הגנה

ויישוב סכסוכים, מאידך, זאת לצד הברחת נשק ממדינות דרום ארה"ב המספקת את הביקוש.

בתנאים אלו, השפעתה של מדיניות מחמירה בנושא כלי יריה כלפי גורמי פשיעה היא זניחה במקרה

הטוב אולם היא מצרה את צעדיהם של אזרחי המדינה, אשר לצד ההשלכות הישירות של כלי יריה

בידי עבריינים, נעדרים היכולת להגן על עצמם .

 

ומה ביחס לישראל?

 

כאמור, לא ניתן להסיק ממדינות אחרות בהכרח על מצבה של ישראל ויש לערוך ניתוח עצמאי:

 

מספר המקרים בהם נעשה שימוש בכלי יריה בלתי חוקיים למטרות עברייניות במגזר היהודי בישראל

אינו גדול באופן יחסי, זאת להבדיל ממספר מקרי השימוש במגזר הערבי )ומבלי לשכלל את השימוש

הלאומני בכלי יריה, דבר שיעשה בהמשך).

 

לנוכח העובדה כי לפי הערכות המשטרה ניתן להשיג בישראל כלי יריה בלתי חוקיים ללא קושי מיוחד

והעובדה כי קיימים ככל הנראה מאות אלפי כלי יריה כאלה במחתרת, בפרט בידי הציבור הערבי,

מדובר לכאורה בתופעה לא מוסברת שייתכן כי הפתרון לה נעוץ באחד )או יותר( מההסברים הבאים:

 

א. ייתכן כי גורמי פשיעה מצליחים לפעול בהצלחה גם ללא כלי יריה הפשיעה הנפוצה במגזר –

היהודי בישראל )בין אם היא מבוצעת בידי יהודים או ערבים( אינה "פשיעת רחוב" ובדרך

כלל אינה מאופיינת במאבקי כנופיות המלווים בשימוש בכלי יריה. הפשיעה הנפוצה בישראל

לאו דווקא מחייבת שימוש בכלי יריה.

 

 

ב. ייתכן כי עלויות רכישת כלי יריה בלתי חוקיים בישראל גבוהות מהתועלת בהם לפי מידע –

שמסרו לאחרונה לתקשורת גורמים בכירים במשטרה מגיע מחירו של אקדח בעולם

העברייני לכעשרים אלף שקלים )פי חמישה ויותר מהמחיר כשהוא נרכש כחוק(, ומחירו של

רובה סער לכחמישים אלף שקלים )פי עשרה ממחירו החוקי(. ייתכן ומחירים אלו מצטרפים

לשיקולים אחרים ומצמצמים את השימוש בכלים אלו )ייתכן גם כי נוכח מחירים אלו החל

ייצור של נשק מאולתר, בעיקר ביהודה ושומרון, נשק בו נעשה הפיגוע ב"מתחם שרונה" בתל

אביב .

 

ג. ייתכן כי הסיכון המתלווה לשימוש בכלי יריה בלתי חוקיים, הן מבחינת הקצאת משאבי

חקירה בידי רשויות אכיפת החוק, הן מבחינת שיקולי ענישה והן מבחינת הסכנה לפגיעה

פיזית מצד כוחות הבטחון, לא שווה ערך לתועלת היכולה להיות מופקת מכך.

 

ד. ייתכן כי במגזר הערבי קיים, על רקע תהליכים פוליטיים, מדיניים ותרבותיים, רצון להחזיק

בכלי יריה ובהעדר דרך חוקית לעשות זאת, מוחזקים כלים בלתי חוקיים אשר מהווים מעין

"תעודת ביטוח" למצבי קיצון אבל משמשים פחות באופן שוטף .

 

אולם העובדה שכלי יריה בלתי חוקיים )שהמצאותם בידיים בלתי מורשות אינה מוטלת בספק( אינם

מטרידים את הציבור היהודי בישראל בשגרה אינה הופכת את ישראל למדינה בה ניתן ליישם את

ה"מודל הצרפתי" המחמיר.

 

בישראל שורר מאז הקמתה מצב בטחוני מיוחד, מצב אף אשר השתנה בשנים האחרונות ומציב כיום

אתגרים בעיקר בחזית הפנימית. כלומר, קיים צורך )שייתכן וילך ויגבר אם תהליכים אלו יימשכו(

להמשיך ולאפשר נשיאת כלי יריה בידי כוחות הבטחון ובידי אזרחים.

 

בנסיבות אלו, ובפרט נוכח האתגרים בנושא גניבת אמצעי לחימה, עימם מתמודד הצבא, ימשיכו

להגיע כלי היריה )ואמצעי לחימה אחרים( לידי גורמים עוינים, שם קיים פוטניאל כי יעשה בהם

שימוש, בין אם באופן תדיר )דבר שכאמור לא נעשה כיום, במגזר היהודי( ובין במצבים מיוחדים אשר

לדעת האוחזים בנשק הבלתי חוקי, יצדיקו זאת.

 

כלומר, ישראל נמצאת במצב בינתיים: היא אינה דומה לאנגליה או אוסטרליה בהן קיימים מעט כלי

יריה במרחב הציבורי וכמעט ולא קיימת "תרבות נשק", היא אינה דומה לארה"ב בה קיימת כמות

יוצאת דופן של כלי יריה ו"תרבות נשק" שורשית והיא אף אינה דומה למדינה כמו צרפת בה ניתן

להשיג נשק בלתי חוקי )כפי שעשו המחבלים שהוזכרו לעיל( אולם כמעט ולא נעשה בו שימוש )נכון

להיום( ולכן, היתרונות של הגבלת נשיאת נשק עולים על החסרונות שבכך.

 

לכן, על אף כי הנשק הבלתי חוקי נמצא במצב "רדום" בישראל, קיומם של מאות אלפי כלי יריה בלתי

חוקיים )לפי הערכות כוחות הבטחון וכפי שמדווח באמצעי התקשורת( בידי המיעוט הערבי בישראל

)ובוודאי בשטחי יהודה ושומרון( בין אם כתופעה תרבותית ובין אם כמענה לחוסר המשילות השוררת

ברבים מיישוביו, עלול, במצבים מסוימים, להוות סיכון לבטחונה של המדינה.

 

לכך, מצטרפת האפשרות כי יפרצו בישראל, פעם נוספת, אירועים אלימים, כפי שקרה לאחרונה

בתקופת "אינתיפדת הסכינים", אירועים אשר הקשו מאוד על שגרת החיים במדינה.

 

צמצום במספר כלי היריה בקרב הציבור יקשה על אזרחי ישראל לתת מענה ראשוני לשתי תופעות

אלו.

 

אולם למרות הצורך בנשיאת כלי יריה בישראל, אין פירושו כי יש לאמץ את "המודל האמריקאי"

ולהתיר את הרסן משום שדווקא אימוץ מודל זה יוביל להגדלת ההיצע של נשק בלתי חוקי )על ידי

גניבות, אבדן וכו'(, לירידה במחירו ועקב כך, להגדלה אפשרית של מספר המקרים בהם יעשה שימוש

 

בנשק הבלתי חוקי בקרב עבריינים ולהגדלת כמויות הנשק הבלתי חוקי הנאגר במגזר הערבי, זאת

לצד הגדלת כמות הנפגעים מקרב אירועי רצח, התאבדות ותאונות בקרב הציבור .

 

בנסיבות אלו, נראה כי דרך המלך, בכל הנוגע למדיניות כלי היריה בישראל היא מתן הקלות בנשיאת

כלי יריה בישראל לאו דווקא לפי שיטת התבחינים הנהוגה כיום, אולם בדרך אשר תבטיח כי כלי

היריה יוחזקו בידי אזרחים מיומנים ואחראיים אשר יש ביכולתם לספק מענה ראשוני ראוי לאירועים

הדורשים וצפויים לשאת את כלי היריה בדרך אחראית. בישראל חסרה בפועל ענישה מחמירה

בעבירות כלי יריה ועל כן, יש להחמיר בענישה כלפי מי שהפקיר, גנב או עשה שימוש בלתי חוקי בכלי

יריה ולהדק את פיקוח על האופן בו מוחזקים כלי היריה הן בקרב הציבור ועוד יותר בקרב כוחות

הבטחון .

 

ביחס למשמר האזרחי, קבעה ועדה שהוקמה כדי לבחון את המשך הצורך בו, כי הוא נחוץ)

במתכונתו דאז, לפני השינויים בו והקמתן של ה"יחידות המיוחדות"( משום שהוא מאפשר גיוס המוני

בחירום. כך גם ניתן לומר על הציבור החמוש בישראל. ולכן לא די בשוק חופשי לשם הגשת מטרות

אלו וכמו בתחומים רבים בהם קיים אינטרס ציבורי, תדרש התערבות ממשלתית מסוימת אשר תקנה

יתרון מסוים לשוק זה: יש לעודד ובמקרים מסוימים אף לחייב הקמת מטווחים ומתקני אימונים, להקל

על קידום הסחר החוקי בנשק ואביזרים ואף לתמרץ חינוך לשימוש אחראי בנשק מגיל צעיר )כדוגמת

גדנ"ע הקליעה שהייתה בעבר( זאת לצד מתן תמריצים והטבות לבעלי רשיון כלי יריה המתחייבים

לשאתו במרחב הציבורי כפי שנעשה כיום ביחס למשרתים במילואים ואף לשקול מציאת דרכים

יצירתיות למתן רשיונות נשק לאזרחים בהליך מהיר כאשר מתעורר צורך בטחוני המחייב זאת )על כך

במאמר נפרד של הח"מ ).

 

ראשת הממשלה, הגברת גולדה מאיר ציינה, בצדק, כי אם ישראל תניח את נשקה, היא תחרב.

דברים אלו נכונים היום, כפי שהיה מאז קום המדינה, ונוכח השינוי במצב הבטחוני והעברת חלק

מ"מרכז הכובד הבטחוני" לעורף בשנים האחרונות, הם נכונים ביתר שאת למגזר האזרחי. אסור

לשכוח אמירה חשובה זו בבואנו לקבוע מדיניות כלי יריה אולם אסור גם לנסות וליישם בישראל

מדיניות הנהוגה במדינות אחרות בעולם בהן התנאים שונים משלנו .

 

*המאמר מבטא את דעתו האישית של הכותב בלבד. הוא נכתב במטרה לגרות חשיבה בתחום כלי

הירייה ולעודד דיונים בנושא.

 

פרי נובוטני הוא עורך דין העוסק בנושא אבטחה וכלי יריה, מדריך ירי מוסמך המשרד לבטחון פנים,

משטרת ישראל וצה"ל ומשתתף פעיל במספר ענפי הקליעה.