עצה קטנה (בכל הכבוד) לשר לבטחון פנים בנושא רישוי כלי יריה  

 

 

הקדמה

 

ב"כנס האבטחה של ישראל" שנערך בחודש נובמבר ביד בנימין הצהיר השר לבטחון פנים כי בכוונתו להרחיב באופן משמעותי את התבחינים לנשיאת כלי יריה על ידי אזרחי ישראל. כחודש מאוחר יותר, בכנס של האגף למדריכי ירי, הסביר נציג האגף לרישוי כלי יריה אשר נשא שם דברים כי בעקבות הרחבת תבחינים זו, צפוי להתרחב מעגל הזכאים לרשיון לנשיאת כלי יריה, לפי הערכות האגף, עד קרוב למיליון איש. לדברים אלו יש להוסיף דברים שאמר מנהל האגף לרישוי כלי יריה בכנס "העמותה לתרבות הנשק בישראל" אשר נערך במטווח "דני היי", בקיסריה מספר חודשים קודם לכן ולפיהם בשיא תקופת פיגועי הסכינאות האחרונה עמד מספר הפונים לאגף, מרביתם פונים חדשים המבקשים לרכוש כלי יריה, על כ 800(!) ביום. חלק מאותם פונים, ציין מנהל האגף, כלל השלימו את ההליך בו החלו לאחר שהבינו כי יארך זמן.

 

לדעת כותב רשימה זו, תמונת המצב העולה מבחינת דברים אלו אל מול המצב הנוכחי בענף כלי היריה בישראל כדי להצביע כי לא יהיה בהרחבת התבחינים לשפר את בטחון אזרחי ישראל ואף לטווח ארוך, מסוכנת יותר מאשר מועילה. ברשימה זו, ננסה להסביר מסקנה זו.

 

 

הבסיס לעמדת השר

 

צודק השר לבטחון פנים כשהוא אומר כי לב ליבו של העימות הישראלי – פלסטיני, והאיסלאמי – מערבי, עבר מגבולות המדינה אל מרכזי האוכלוסיה שלה והוא בוודאי צודק כשהוא אומר כי לא ניתן להציב שוטר בכל קרן רחוב וכי המגיב הראשון יהיה תמיד האזרח. לשיטתו, אזרחים חמושים, בוודאי כאלה בעלי רקע מתאים, ייתנו מענה ראשוני טוב לאירועים מסוג זה וזאת עד להגעת כוחות הבטחון.

 

אלא שעמדה זו של השר, מסתמכת על התקיימותם של שני תנאי סף אשר בלעדיהם אין לה אחיזה במציאות: הראשון, כי אזרחי ישראל אכן ישאו עימם את כלי היריה שלהם והשני, כי הם יהיו מיומנים מספיק בשימוש בכלי היריה כדי לתת מענה לאירוע פח"ע.

 

 

נשיאת נשק על ידי אזרחי ישראל

 

במציאות הנוכחית ניתן לומר כי מרבית כלי היריה אשר בידי הציבור בישראל אינם נישאים על ידי בעליהם ביום יום. הח"מ מבסס מסקנה זו על נסיונו האישי כמדריך ירי, בתקופת שירותו במשטרה וכיורה ספורטיבי וספק בעיניו אם יהיו אנשי מקצוע הגונים אשר יחלקו על קביעתו זו.

 

האם בקרב מקבלי רשיונות חדשים ניתן לצפות לתופעה דומה? קשה לומר. אין ספק כי חלקם יוכיח כי דברים אלו אינם נכונים ביחס אליהם ויישאו את נשקם עליהם (כפי שעושים חלק מהחמושים גם כיום) באופן המקיים את התנאי הראשון שלעיל, אולם, נסיון העבר מוביל למסקנה כי בהעדר נקיטת צעדים הכרחיים מסוימים, רבים מהם יפסיקו לשאת את נשקם בחלוף תקופה מסוימת.

 

נשיאת אקדח באופן שוטף היא משימה לא פשוטה: מדובר בכלי כבד ומסורבל, המלכלך את בגדיו של הנושא אותו, מטיל עליו אחריות כבדה מבחינות רבות ומקשה עליו את הכניסה למקומות רבים (בחלקם תדרש הצגת רשיון, באחרים הפקדה של כלי היריה ובחלקם תאסר כניסה לחלוטין). לנוכח כך, מתבקשת המסקנה (המבוססת על נסיון העבר) כי רבים מכלי היריה החדשים ימצאו עד מהרה את מקומם בכספת (במקרה הטוב) וישובו לחיקו של בעליהם רק בעת תחושת צורך בכך (גל פיגועים למשל).

 

חיזוק נוסף לדברים אלו ניתן למצוא בנתונים שמסר ראש האגף וצוטטו לעיל. רבים מבין הפונים לאגף בתקופת הפיגועים עמדו כבר במועד פנייתם בתבחינים ולמרות זאת (ועל אף שיכלו להעריך כי בעתיד עלול להתדרדר המצב הבטחוני) לא פנו לקבל רשיון קודם לאותו גל הפיגועים (אחרים כאמור, החלו בהליך ונטשו אותו עם חזרת השגרה הבטחונית). באופן זה נהגו אזרחי ישראל גם ביחס למסיכות האב"כ שביקש לחלק להם פיקוד העורף. לא נמצאו אז מעוניינים במסיכות, כלומר עד לפרסום מידע אודות החשש משימוש בנשק כימי בידי אסד, שאז נוצרו תורים ארוכים, אזרחים החליפו ביניהם מהלומות ומלאי המסיכות אזל במהירות.

 

 

כשירותם של אזרחי ישראל

 

ומה באשר לקיומו של התנאי השני, הוא הכשירות לשאת כלי יריה?

 

מומחים בתחום הירי יאמרו ללא היסוס כי אקדח הוא כלי היריה המורכב ביותר שניתן להחזיק: נדרשת מיומנות גדולה יותר בו מבכל כלי יריה אחר כדי לפגוע בצורה אפקטיבית במטרה, החשש מנושא הבטיחות גבוה יותר מכלי יריה אחרים מסיבות שונות והתאמתו, מסיבות אחרות, למתן מענה לאירוע טרור אלים המתרחש בהפתעה ובמהירות רבה, מוטלת בספק (מביני עניין ידעו לומר כי יש סיבה מדוע צבאות יוצאים לקרב עם רובים ויחידות לוחמה בטרור עושות שימוש בראש ובראשונה ברובים והיא כי האקדח הוא פשרה נוחה אבל נחות מבחינות רבות). בהתחשב בכל אלו, מתבקשת המסקנה כי על מנת לתת מענה לאירוע מסוג זה מחד ולא לסכן אחרים מאידך וכל זאת בסביבה עירונית צפופה, נדרשת מיומנות גבוהה.

 

בעת הנוכחית, ניתן לומר כי מידת המיומנות של מרבית אזרחי ישראל נמוכה באופן אשר לא רק שאינו תואם את הצפייה מהם, אלא עלולה לסכן אותם. כך יאמר כל מדריך ירי הגון שעסק תקופה כלשהי בהכשרה לחידוש רשיון לאזרחים.

 

יש מי שלא יסכים עם מסקנה זו ויצביע על כמות נמוכה באופן יחסי של אירועי בטיחות בקרב אזרחי ישראל מחד ומעורבות בסיכול פיגועים, מאידך. אכן היו אירועים בהם סיכלו אזרחים פיגועים בעזרת כלי יריה אבל חסרים נתונים ביחס לתוצאות הירי שלהם, כמו גם של שוטרים והנתונים הקיימים מציגים תמונה לא מחמיאה: באירוע שזכה לכינוי "אירוע הבאגר" בירושלים, אירוע בו הפך מחבל שנהג טרקטור מסוג "באגר" אוטובוס, למשל, ציין נציג האגף לרישוי כלי יריה בכנס המדריכים לעיל, כי איש שב"ס שנכח במקום יריה עשרות כדורים אשר אף אחד מהם לא פגע במחבל. באירוע אחר ברכבת הקלה בירושלים, פורסם בתקשורת כי אזרח שנכח במקום ירה אף הוא כחמישה עשר כדורים מבלי לפגוע במחבל. גם בפיגוע במתחם "שרונה" בתל אביב, כך ציין נציג האגף, נכחו אזרחים חמושים שבחרו לא לעשות שימוש בכלי היריה ולא להצטרף למרדף אחר המחבלים שנמלטו מהמקום כשאחד מהם חמוש.

 

ביחס לנושא הבטיחות, אכן נראה כי מספר אירועי הבטיחות קטן באופן יחסי בקרב אזרחי ישראל הנושאים נשק ברשיון פרטי, בוודאי ביחס לאוכלוסית בעלי הרשיון הארגוני, אבל בהחלט ייתכן כי דווקא הטענה כי מרבית כלי יריה אלו נעולים בכספות ולא נעשה בהם שימוש, היא שמסבירה את מיעוט מקרי הבטיחות ולא מיומנותם של האזרחים.

 

נכון לכתיבת שורות אלו מתבצע בישראל חידוש רשיון המחייב אימון בכלי היריה פעם בשלוש שנים. נסיון העבר הוכיח, כאמור לעיל, כי אימון זה אינו מספיק כדי להקנות המיומנות הנדרשת להחזקת כלי יריה לשם תרומה לבטחון הציבור.

 

בעתיד, כך פורסם, בכוונת האגף לרישוי כלי יריה, לחייב בהכשרה לעיתים תכופות יותר ולהתאים את אופי האימון למיומנות הנדרשת. מדובר בצעד חיובי ביותר אשר יש לברך עליו, משום שלצד העלאת מיומנותם של אזרחי ישראל, הוא יסייע להוצאת ממעגל החמושים, נוכח העלאת הרף, מי שממשיך להחזיק בכלי יריה כמעין "סמל סטטוס" או חפץ ש"נחמד להחזיק". אלא שהעלאת הרף מציבה את האגף לרישוי כלי יריה בפני דילמה לא פשוטה, משום שקביעת רמה גבוהה מדי עלולה להוציא כלי יריה מהישג ידם של מי שזקוקים להם ולא יצליחו לעמוד ברף ("הזקנה מקיבוץ גלגל" כפי שנוהגים לכנות אדם כזה בכירי האגף, כמעין אנלוגיה ל"זקנה במסדרון" של משרד הבריאות).

 

בסופו של יום, יש להניח כי תאומץ פשרה כלשהי, שתאפשר ל"זקנה מקיבוץ גלגל" לעמוד בדרישות האימון אבל פשרה מסוג זה עלולה לפגוע בכשירותם של יתר המתאמנים ולמנוע מהם למלא את התפקיד אשר ייעד להם השר בבואו להרחיב את התבחינים.

 

 

מסקנת ביניים

 

על בסיס דברים אלו, אין מנוס מלהגיע למסקנה כי לצד תופעות חיוביות בענף כלי היריה בישראל ביניהן הקמת קבוצות אזרחים חמושים במדיה החברתית, צמיחת שוק אבזירי נשק וכו', לא יהיה בצעד שמתכנן השר והרחבת כמות האזרחים החמושים בישראל לסייע בבטחון המרחב הציבורי בישראל והוא עלול אף להוביל לתוצאה הפוכה, משום ש"חוק המספרים הגדולים" מכתיב כי מספר כלי היריה אשר ייגנבו או יגיעו לידיים בלתי מורשות אחרות, ביניהם ילדים, יגדל וכך גם שיעור תופעות מסוכנות אחרות.

 

ייתכן והשר לבטחון פנים מודע לדברים אלו ובכל זאת סבור כי העובדה כי כלי יריה אלו "יישלפו" בתקופות בטחוניות מתוחות, מהווה יתרון העולה על החסרונות שבהחזקת כלי יריה אלו ביתר הזמן ואם כך הם הדברים, לא נותר אלא לקוות כי הוא צודק.

 

אולם, אם מוכן השר לשקול חלופות אחרות, ייתכן כי ניתן להגיע לתוצאה אליה הוא מבקש להגיע תוך צמצום החסרונות שפורטו לעיל.

 

 

התכנית החלופית

 

בבואנו להנהיג שינוי במדיניות כלי היריה בישראל עלינו להבין את המצב הדורש תיקון ולהעמיד פתרונות מתאימים, אף אם הם דורשים "שבירת מוסכמות" מסויימת.

 

כפי שצוין לעיל, מבין היטב, השר לבטחון הפנים את אחריותו כלפי בטחון הציבור (ואף תחושת הבטחון של הציבור) והוא מבין כי זירת הלחימה השתנתה וכי יש צורך להעזר בציבור כדי לתת מענה ראשוני לטרור. לצד זאת, הוא גם מבין כי הטרור צפוי להגיע בגלים שקיים קושי אוביקטיבי לחזות את הגעתם או את משכם.

 

מהדברים שצוינו לעיל, הגענו למסקנה כי בהעדר צורך בטחוני ברור, חלקים נכבדים מהציבור החמוש לא יגלו עוד עניין בנשיאת כלי יריה מהסיבות שפורטו לעיל.

 

ניתן, נוכח דברים אלו, לשקול נקיטה של גישה שונה לפיה תחולק אוכלוסיית הזכאים לרשיון כלי יריה בישראל לשלוש קטגוריות:

 

  1. קטגוריה של מורשים לשאת כלי יריה במרחב הציבורי.
  2. קטגוריה של מורשים להחזיק כלי יריה בביתם או לשאתו במקום אחר שיוגדר או שיוגבלו בנשיאתו באופן אחר כדי למנוע סכנות לבטחון הציבור.
  3. קטגוריה של מורשים לשאת כלי יריה שאינם מחזיקים בפועל בכלי יריה אשר ניתן להתיר להם לשאת כלי יריה בהתקיים הצורך לכך.

 

הקטגוריה הראשונה תהיה מורכבת מאוכלוסיה שיש ביכולתה לתת מענה מיידי לאירוע במרחב הציבורי. חבריה יידרשו להיות בעלי מיומנות גבוהה מזו המקובלת כיום אולם בוודאי לא כזו אשר תייתר את קיומה של הקטגוריה. ההכשרה של אוכלוסיה זו תותאם לייעודם ותערך לעיתים תכופות יותר ויישקלו צעדים נוספים כדי לבסס את מעמדה כדי לעודד חברות בה.

 

הקטגוריה השניה, כאמור, תוגבל להחזקת כלי יריה או לנשיאתו באופן מוגבל. הנמנים על אוכלוסיה זו יהיו רשאים להחזיק בכלי יריה בביתם, ביישובם וכו' לשם הגנה על עצמם ומשפחתם אבל לא יורשו לשאתו במקומות אחרים ולחילופין יידרשו חבריה לעמוד בדרישות אחרות, למשל התקנת כספת בתקן גבוה יותר על ידי איש מקצוע נוכח הבנה כי כלי היריה יימצא בה מרבית הזמן. למותר לציין כי האימון של אוכלוסיה זו יותאם ליכולתה וצרכיה (אין אימון להגנת הבית או אדם יחיד בשדה דומה לאימון של מי שיתבקש לתת מענה לאירוע טרור במרחב העירוני הצפוף). המגבלות על הנמצאים בקטגוריה זו יאפשרו להפחית מרמת ההכשרה ובכך לתת מענה לציבור שלא מסוגל או רוצה לעמוד בדרישות הכשרה קפדניות יותר ("הזקנה מקיבוץ גלגל") ולצד זאת בעת קיומו של מצב בטחוני המצדיק זאת, ניתן יהיה להרחיב את המסגרת ולאפשר לחברים בקבוצה הקלות בנשיאת כלי היריה למשך תקופה שתקבע על ידי השר לבטחון הפנים בצו, בדומה לשנעשה כיום ביחס למאבטחים אשר בימים כתיקונם מוגבלים בנשיאת כלי יריה מחוץ לשעות עבודתם ו"הוחרגו" בתקופות בטחוניות מורכבות.

 

הקטגוריה השלישית היא אולי החשובה ביותר מבין השלוש והיא מיועדת לתת מענה מהיר להתדרדרות פתאומית במצב הבטחוני, כדוגמת גל הפיגועים האחרון בכל הארץ או באזורים מסוימים. החברים בקטגוריה זו יחזיקו בכשירות עקרונית לנשיאת כלי יריה אולם לא יחזיקו בכלי יריה בפועל. משמעות הדבר כי תערך להם בדיקה מקדימה של עמידה בתבחינים שיפורסמו, לצד העדר עבר פלילי או נפשי. הליך זה יאפשר לצייד אותם ברשיון כלי יריה לפי הצורך בהליך מזורז וכל שיידרש מהם הוא מעבר אימון והצטיידות בכלי יריה שיכול ויירכש או אף יושכר לתקופה קצובה ויושב לסוחר הנשק בבוא העת. ככל שניתן יהיה לקבוע כי מעבר האימון וקבלת כלי היריה יוכלו להתבצע באופן ממוחשב בידי סוחר נשק ומטווח מורשים, ללא צורך בפגישה עם פקיד הרישוי ניתן יהיה להשלים את ההליך בתוך ימים או אפילו שעות בחלק מהמקרים. חשוב להדגיש כי לנוכח האינטרס של המדינה בקיומה של קבוצה זו, ניתן יהיה לגבשה לא רק על בסיס פניות אזרחים אלא בהתאם לנתונים שיימסרו לאגף (שהרי התבחינים החדשים מתייחסים בעיקר לבעלי רקע צבאי/בטחוני) בהנחה ויקבעו הסדרים חוקיים לכך. עוד חשוב לקבוע כי החברים בקבוצה זו לא יידרשו לשלם עבור חברותם העקרונית, תשלום ייגבה מהם רק בעת הפיכת רשיונם מעקרוני למעשי.

 

חשוב, כמובן לקבוע אפשרות מעביר מהיר ופשוט בין הקטגוריות באופן שחבר הקבוצה השלישית יוכל לעבור להמנות על הקבוצה הראשונה בכפוף למעבר אימון מתאים למשל ולחילופין "לרדת" לקבוצה השניה, אם יחליט כי אינו מוכן לעמוד בדרישות האימון הקפדניות יותר וכך גם ביחס ליתר הקבוצות.

 

 

סיכום הדברים

 

מהדברים שפורטו לעיל עולה המסקנה כי במצב הנוכחי אין בנשיאת כלי יריה על ידי מרבית האזרחים החמושים בישראל כדי לתרום לבטחון הציבור בישראל וכי הרחבת התבחינים באופן גורף, לא רק שלא צפויה להביא לשינוי המצב, אלא ההפך.

 

מאידך, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי ה"מערכה" אכן שבה לרחובות הערים וכי אין מדינה בעולם אשר יכולה לפרוס אנשי בטחון באופן שייתן מענה כמעט מיידי לאירועי טרור, דבר שיכול להעשות על ידי אזרחים חמושים ומיומנים הנמצאים במילא במרחב הציבור.

 

בנסיבות אלו, אין להסס לשבור את המוסכמות בכל הנוגע למתן כלי יריה בידי אזרחים, למשל, באופן המתואר ברשימה זו, דבר שצפוי להשפיע לחיוב על הבטחון במרחב הציבור ולצמצם את הסכנות הטמונות בהרחבה דרמטית של כמות כלי היריה בקרב הציבור.

 

*המאמר נכתב במטרה לגרות חשיבה בתחום כלי הירייה ולעודד דיונים. הקוראים מוזמנים להגיב ולתקוף את התאוריה המוצגת במאמר. אין הכותב מציע לאמץ בהכרח את התכנית המוצעת כאן ואין במאמר כדי למתוח ביקורת על האגף לרישוי כלי יריה, עובדיו או השר לבטחון פנים אשר עושים ימים כלילות למען בטחון הציבור.

פרי נובוטני הוא מדריך ירי מוסמך המשרד לבטחון פנים, משטרת ישראל וצה"ל ומשתתף פעיל במספר ענפי הקליעה.

הרשמה לניוזלטר