חוק לא תעמוד על דם רעך - מה באמת חובה? 

סרגיי חייקין, עו"ד

 

עד לחקיקת חוק "לא תעמוד על דם רעך" לא היתה במדינת ישראל חובה כללית להצלת נפשות. לפיכך, מדובר ללא ספק באחד החוקים בעלי החשיבות האזרחית ממדרגה ראשונה, שמחנך את החברה לא לעמוד בחוסר מעש אל מול מצוקה פתאומית שהאדם עלול להמצא בה. החוק קובע כי מי שיימנע במודע מלהגיש עזרה לנפגע הנמצא בסמוך לו, יואשם בפלילים ויהיה צפוי לעונש (קנס).

 

בדברי ההסבר לחוק נכתב כי אמנם לא מקובל בדרך כלל להעניש על עבירה המתבצעת באופן פסיבי, אך דומה כי "עמידה על דם" באפס מעשה אינה רק עמידה פסיבית אלא יש בה ביטוי בוטה וחמור להתנכרות וזלזול בחיי אדם, ולפיכך ראויה היא לענישה הולמת במידת הצורך.

 

אך מה בנוגע לגבולות הציווי החוקי להושיט את העזרה? האם אדם חמוש למשל, או מאבטח  שנקלעו לסיטואציה מורכבת של תקיפה באמצעות נשק, מחויבים לפעול ביתר שאת  וליזום פעולות "פרו אקטיביות" כדי להושיט העזרה הנדרשת, לעומת האדם "מהרחוב" שלא עבר הכשרה דומה ואינו חמוש?

 

ויודגש, כי אין הכוונה לשוטרים, חיילים או בעלי תפקידים אחרים שמתוקף תפקידם מחויבים לפעול באופן אקטיבי כדי לנטרל את התוקף, וכן גם לא לפעולות מתוקף ציפייה ערכית/מוסרית מסוימת שקיימת בחברה ביחס אנשים חמושים, אלא על פי חוק זה.

 

להלן סעיפי החוק הרלוונטיים:

 

(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.

 

(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לענין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" — משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

 

ראשית, נראה כי לא בכדי בחר המחוקק להשתמש במונח מופשט "להושיט עזרה" ולא לקבוע את הפעולות הפוזיטיביות שיש לנקוט (מלבד אחת, כפי שיוסבר להלן). דומה כי הסיבה לכך היא ההבנה של המחוקק כי אין לצפות מאדם להגיב באופן הזהה לרעהו, כאשר הושטת העזרה עשויה להשתנות  בהתאם לנסיבות האירוע ובעיקר בהתאם לרצונו ויכולתו של המסייע.

 

שנית, החוק מחייב את האדם להושיט עזרה רק מקום שהוא מסוגל לעשות זאת מבלי לסכן את עצמו או את זולתו. כלומר, כאשר יש בפעולת העזרה סכנה עצמית או לסובבים, אין חובה חוקית להושיט העזרה.

 

אין מחלוקת כי פעולת ההתערבות של אזרח חמוש או מאבטח (שלא פועל במסגרת נוהל לחימה מחייב, למשל) במקרה של תקיפה חמושה, תביא להגברת הסיכון האישי ויתכן אף של הסביבה.  משכך,  בהחלט ניתן לומר כי על אף הציפייה החברתית המוגברת לפעולות "נועזות" יותר ממאבטח או מאזרח חמוש לשם הושטת העזרה, הרי שבעיני החוק אין חובה לעשות כן.

 

אם כך, מה החוק מחייב לעשות?  מה היא אותה הפעולה האקטיבית היחידה שהאדם חייב לבצע כדי להחשב כמי שהושיט את העזרה לעניין חוק זה? החוק קובע בסעיף 2 כדלקמן: "המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" — משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות".

 

כלומר, החוק מאפשר לאדם, שלא מסוגל או לא מעוניין להגיש עזרה בצורה אקטיבית, שלא לעשות כן, בין אם בשל הסכנה העצמית הטמונה בפעולת ההצלה ובין אם מסיבותיו הוא. עם זאת, קובע החוק כי מי שיזעיק אדם אחר שמסוגל להושיט העזרה או (לפחות) ידווח אודות האירוע לרשויות החירום של המדינה (משטרת ישראל, מד"א, כב"א), יראו אותו כמי שיצא ידי חובה מבחינת החוק והוא לא יהיה צפוי לעונש (כאמור, במקרה של חוק זה העונש הוא קנס). 

 

נקח לדוגמא מאבטח שהצליח להדוף תקיפת מחבלים וגרם למנוסתם. האם במקרה כזה החוק מחויב אותו לרדוף אחריהם עד לנטרולם המלא? רבים סבורים שהתשובה לכך חיובית והמאבטח חייב להשיג את המחבלים ולנטרלם, כולל אם הדבר כרוך ביציאה מהמתקן ורדיפת המחבלים. הסוברים כך סומכים את תשובתם על נוהל הלחימה (במאמר זה נוהל הלחימה המשטרתי). לפיכך, לגישתם אם המאבטח לא ירדוף אחרי המחבלים, הוא יהיה עבריין לפי חוק זה.

 

 

ואכן, התבוננות בנוהל לחימה מלמדת כי הוא מבוסס, בין היתר, על חוק לא תעמוד על דם רעך. אך מעיון יותר מעמיק בנוהל אנו למדים כי הוא מחייב את המאבטח לפעול "בגזרתו". שם (בגזרתו) המאבטח מחוייב לפעול במהירות וביעילות המקסימאליים כדי לנטרל את הסכנה ואין כל מחלוקת ביחס לחובותיו.

 

לא ניתן להתעלם, כמובן, מהציפייה החברתית/ערכית מהמאבטח (יתכן העולה אף לכדי קונצנזוס),  לעשות פעולות מעבר למינימום הנדרש. הרי בעיני החברה הישראלית, מצטייר המאבטח כמישהו צעיר, לרוב בעל עבר קרבי, מאומן בתפעול נשק, ומשכך – אחד שמצופה ממנו בסופו של יום לסכן את עצמו יותר מאחרים.

 

יתרה מכך, קיימת גם ציפייה מקצועית מצד מנהליו ומנחיו של המאבטח, ולפיה עליו לחתור למגע עד לנטרול הסכנה, בהתאם "לרוח המפקד". חוסר הפעולה מצד המאבטח/פעולה בניגוד בנהלי המקום, עלולה לגרום לפתיחת הליכים משמעתיים כנגד המאבטח, לעתים עד כדי אבדן מקום העבודה. אך  לא ניתן, בכל הכבוד הראוי, להעמיד את המאבטח הזה לדין, משנוכחנו לדעת שגם נוהל הלחימה לא מחייב את המאבטח לפעול מחוץ לגזרתו, וגם החוק עצמו מסויג לעניין זה.

 

במציאות הביטחונית הישראלית, בייחוד אחרי מתן הכרעת הדין הסוערת בפרשת אלאור אזריה, מסקנה זו עלולה להשמע מרחיקת לכת ויתכן יגידו אף בלתי הגיונית מבחינה מבצעית. הרי לא יתכן, בסופו של דבר, שמחבל שתקף זה עתה והונס לא ינוטרל וימשיך למתקן הבא.

 

אך דווקא בשל רגישות וחשיבות הסוגיה, אנחנו צריכים להזהר מלסמוך את ידינו רק על הנחיות פנימיות והתווית מדיניות לחימה, מבלי שזה יגובה ברגולציה הולמת ובנהלים ברורים המתייחסים לכך האופן מפורש.

 

ויודגש בצורה הברורה ביותר: אמנם אין חובה חוקית כלפי מאבטח לנקוט בפעולות אלו מכוח חוק לא תעמוד על דם רעך אבל אין פירוש הדבר כי אסור עליו הדבר. נהפוך הוא, סעיף ההגנה העצמית בחוק העונשין וסעיפים רבים אחרים מתירים למי שבעל יכולת לסייע לאחרים לנקוט בפעולות הדרושות לשם הגנה או הצלה של הזולת ויוצרים הגנה משפטית למי שעושה כן. לכן, אמור מעתה: אמנם לא חובה עלי לבצע את הפעולה אולם אני בהחלט רשאי ואמשיך לבצעה בגלל הציווי המוסרי/ערכי שלקחתי על עצמי ולא בגלל סנקציה חוקית כזו או אחרת.

 

כאמור, נוהל הלחימה (כשמו כן הוא), עוסק במצבי לחימה חמושה. אך מה ביחס לסיטואציות אחרות בעלות פוטנציאל סיכון לחיי אדם? האם מצופה ממאבטח להושיט עזרה בצורה אקטיבית (מעבר למינימום דרשם) לאדם שהתחשמל, למשל, או טובע לנגד עיניו?

 

גם כאן, כפי שראינו לעיל, הרי שלפי החוק, כפי שהוא מנוסח היום, ניתן להסתפק ביידוע הרשויות על מנת לא להחשב לעבריין. ואם אנחנו רוצים שהפעולות תינקטנה במסגרת נוהל התמודדות מסוים ויהיה להן תוקף מחייב ובעל גיבוי נכון – הרי שיש להגדיר זאת בצורה ברורה ולהכשיר את המאבטחים לביצוע פעולות מסוג זה.

 

לבסוף, מעניין לראות את ההבדלים המופיעים במקורות אחרים בהם קיימת חובת הגשת עזרה, אם כי בסיטואציות שונות מאלה שנדונו לעיל.

 

כך למשך, בסעיף 146 לתקנות התעבורה, קבועה החובה להגיש עזרה לנפגעי תאונות דרכים, בזאת הלשון:

 

146. נוהג רכב העובר במקום תאונת דרכים שבו נמצא נפגע, ייעצר ולא ימשיך בנסיעתו עד שעשה כל שביכולתו כדי להגיש כל עזרה הדרושה לנפגע או כדי לבוא לעזרתו בהתאם לתקנה 144(א)(2).  

 

במה שונה התקנה הזו מחוק לא תעמוד על דם רעך?

 

ראשית, כאן, להבדיל מחוק לא תעמוד על דם רעך בו כאמור ניתן להסתפק בדיווח לרשויות החירום,  קיימת חובה לעשות את כל הפעולות שביכולתו של מושיט העזרה, ללא קשר למימד הסכנה העצמית שמושיט העזרה עלול להמצא בה.

 

ההבדל הנוסף הוא העדר תנאי מינימום לעמידה על החוק, כלומר, העדר הגדרת פעולה פוזיטיבית מינימאלית שיש לבצע (הודעה לרשויות), אלא ההיפך – חובה לנקוט בכל הפעולות האפשריות שיש ביכולתו של האדם לעשות.

 

השוני בין תקנה 146 לעיל, שהינה דין ספציפי, לחוק לא תעמוד על דם רעך, נובע לדעתי מעצם הסיטואציה הספציפית אליה מתייחסת התקנה, והיא תאונת דרכים.

 

לעומת זאת, חוק לא תעמוד על דם רעך הינו חוק כללי, המגלם בתוכו מגוון אין סופי של סיטואציות מסוכנות לאדם, ומשכך נראה לי שהדרך בה בחר המחוקק לחייב את האדם להושיט את העזרה – קרי לפחות להודיע לרשויות, הינה הדרך האופטימאלית והמאוזנת לכלל האנשים בחברה.