אמצעי וכוונה- נוהל ולא חוק!

במסגרת השיעורים העיוניים המהווים כיום חלק אינטגראלי מכל קורס אבטחה במדינת ישראל מחיובים החניכים ללמוד את הוראות הפתיחה באש. מעל לכל הנהלים שלומדים החניכים בולט משפט אחד שאותו צריכים כל החניכים לשנן: זיהוי "אמצעי וכוונה מיידי ומוחשי".

כלומר, כדי שמאבטח יהיה רשאי לפתוח באש אל עבר חשוד יהיה עליו לוודא שהוא מקיים מספר תנאים: האדם נושא נשק, מפגין בבירור כוונה להשתמש בנשק לרעה באופן היוצר סכנה מיידית ומוחשית. נוהל זה מהווה את "כל התורה על רגל אחת" של הוראות הפתיחה באש ונועד לוודא שמאבטח לא ישתמש בנשקו כל עוד לא בוצעה "הפללה מלאה" של החשוד.

החשיבות והדגש הרב שניתן לנוהל חשוב זה במסגרת קורסי המאבטחים עלולים ליצור בלבול בקרב מאבטחים, שכן רבים מהם חושבים שמדובר בחוק ולא בנוהל עבודה.

נהלי העבודה של מאבטח, במקרה זה נוהל פתיחה באש, מיועדים לבאר ולחדד את חוק העונשין ולא להחליף אותו. בחוק העונשין הישראלי, ובמיוחד פרק ה' לחוק העוסק בסייגים לאחריות הפלילית, ומהווה את האסמכתא החוקית לפעילות כל כוח ביטחון במדינת ישראל, לא מוזכר כלל ביטוי זה.

במילים אחרות, כדי לזכות להגנת חוק העונשין במקרה של שימוש בנשק, לא צריך המאבטח להוכיח שזיהה "אמצעי וכוונה". הניסוח בו משתמש חוק העונשין מדבר על "מעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית".

איך אבחנה זו משפיעה על עבודת המאבטח היומיומית? ישנן סיטואציות רבות בהן נתקלים מאבטחים במסגרת תרגילים טקטיים המבוצעים במקום עבודתם היוצרים אצלם דילמה בסוגיית הפתיחה באש. כך למשל באחד התרגילים הטקטיים בהם השתתפתי לאחרונה ניסה "המפגע" לחטוף את נשקו של המאבטח. כשנשאל המאבטח מדוע לא פתח באש, תשובתו הייתה שהוא לא זיהה "אמצעי" אצל המפגע ולכן לא יכל לפתוח באש.

מקרה זה מדגים כיצד חשוב מאוד להבהיר למאבטחים שמדובר אומנם בנוהל עבודה חשוב, אך הוא אינו מהווה את חזות הכל ואין לפעול על פיו בצורה "עיוורת". במסגרת שיקול הדעת הנתון לכל מאבטח, ישנם מצבים בהם לא יזהה המאבטח באופן וודאי "אמצעי וכוונה" לבצע פיגוע אך חוק העונשין כמו גם השכל הישר מחייבים אותו לעשות שימוש בנשקו. במקרה זה דומה כי ברור שיוכל המאבטח לעשות שימוש בנשקו כמוצא אחרון כדי למנוע חטיפה של נשקו האישי או נשקו של חברו גם אם עדיין לא הצליח המפגע לחטוף את נשקו ונראה לכאורה שאין לו "אמצעי" ממשי לביצוע פיגוע.

דוגמא נוספת, אדם המפתיע מאבטח מאחור ומנסה לתקוף אותו. במצב זה, על אף שהתקיפה מגיעה מאחור ואין באפשרות המאבטח לזהות "אמצעי וכוונה", מאפשר לו החוק לעשות שימוש באקדח אם אין בידו ברירה אחרת כדי להגן על עצמו ולהדוף את התקיפה כשזו מסכנת את חייו.

ישנם גם מצבים בהם יאלץ המאבטח לבצע ירי אזהרה באוויר או ירי לכיוון הרגליים גם ללא שזיהה "אמצעי וכוונה". כך למשל בנוהל "חשוד כמפגע מתאבד". אם זיהה המאבטח סימנים מחשידים אצל אדם מסוים ואותו אדם לא נענה לצעקות המאבטח לעצור במקומו, רשאי המאבטח לירות באוויר (אם הדבר אפשרי בטיחותית) ובמידת הצורך גם לירות אל עבר רגלי החשוד, כל זאת בלא שזיהה המאבטח באופן וודאי "אמצעי וכוונה".

דוגמאות אלו מלמדות אותנו שחיי המאבטח עשויים לכלול מצבים וסיטואציות שלא תמיד ניתנים לחיזוי ושבהן יצטרך המאבטח להפעיל את מיטב שיקול דעתו.

נוהל הפתיחה באש הכולל זיהוי "אמצעי וכוונה" הינו אחד מאבני היסוד שצריך כל מאבטח ללמוד ולהבין, אך אין הוא מהווה תחליף לחוק במדינת ישראל או לשיקול דעתו של המאבטח.

בכל המקרים שתוארו לעיל, על אף שלא "הפליל" המאבטח את החשוד באופן מלא בהתאם לנוהל המדובר, במידה והוא יחליט לפתוח באש, הוא יהיה זכאי להגנת חוק העונשין.

הבהרת נושא זה וחידוד ההבדל שבין החוק לנוהל, ישלימו לטעמי את הבנתו של המאבטח לנדרש ממנו ולמותר לו. על מנהלי האבטחה במתקנים השונים לתת דגש לסוגיה זו במסגרת ביצוע תרגילים טקטיים, ולוודא שהמאבטחים מבינים את משמעויות החוק ונהלי הפתיחה באש, ומפעילים תמיד שיקול דעת ושכל ישר.